Thursday, 14:30-16:30, 403







Cosmogonic plurality in the text of Laozi

The text of Laozi is usually credited with establishment of the basic cosmogonic and cosmological framework for the generations of thinkers of the last centuries BCE. Nevertheless, a careful reading of the received Laozi reveals no less than five different cosmogonic models, having much less in common than the exegetical tradition would claim they have. In this paper I shall try to argue that these cosmogonic approaches are not necessarily to be analyzed as forming a coherent system. Moreover, as it appears from the comparison with the relevant sources of the 4th century BCE, it is more likely that these cosmogonies came from different sources. Yet the comparison with the sources of the 3rd century BCE suggests that the coherency was a result of some exegetical effort, which became possible and even welcome after these cosmogonies were collected "under one cover."


Two ways of making things into one: Zhuangzi's struggle against Huizian monism

'Heaven and Earth were born at the same time I was, and the ten thousand things are one with me' - this short quotation, which was taken from the middle of one of the most famous paragraphs in the Daoist canon, was considered for years to be just another evidence for the monistic viewpoint of its author, the Daoist thinker Zhuangzi (4th BC). The paradoxical context from which it was taken, which also includes what seems to be its explicit refutation ('We have already become one, so how can I say anything? But the one and what I said about it makes two'), was considered to be a demonstration of the ineffability of the Dao, the one, fixed principle which lies in the basis of reality.

But despite this conventional interpretation, in the early 70's the great sinologist A.C. Graham has convincingly shown that this sentence is actually not Zhuangzi's authentic voice, but rather a quotation introduced/brought by Zhuangzi in order to represent a monistic viewpoint he would like to refute, the one of his fellow thinker Huizi, the sophist. Graham's interpretation was widely accepted by the sinologist world of thought, but one question was left unanswered: Does the author of the canonic Daoist piece indeed oppose the idea that 'the myriad things and I are one'?

In this talk I would like to propose a solution to that question, by suggesting a new approach regarding Zhuangzi's viewpoint of unity. In my analysis I will expand Graham's interpretation onto other two famous passages in the text, 'the monkeys allegory' and 'the deterioration of the Dao', and show how, by reading all of those passages in context, we can generate a new way of understanding Zhuangzi's own viewpoint on Unity, a way that preserves his traditional character as a Daoist who accepts the unity of all things, while still, as discovered by Graham, opposing Huizian monism.


Non-duality and the faith in mind – meditations on the Xin Xin Ming

Non-duality is a central concept to the Buddhist tradition and as such was emphasized by many of the Buddhist schools throughout history. However, there was perhaps no other school to stress non-duality as much as the Zen school did.

By using unconventional means, Zen masters have tried to extract their students from what they perceived as the trap of the dualistic perception, and to awaken them to the true nature of reality. Since those masters understood the inherent duality of language, they often preferred silence over words, scream over argument and a blow too explanation. Such tools in the hands of a skilled teacher were used to point to the here and now, where there is no separation between subject and object – a non-dual state of being. Accordingly, most of the Zen writings we have are in the form of stories or anecdotes rather than theoretical explanations.

The Xin Xin Ming, attributed to the third Zen patriarch Sengcan (d. 606) is one of the few exceptions, since it is dedicated almost entirely to explaining non-duality. As one of the most ancient texts of the Zen tradition the Xin Xin Ming also offers a fascinating glimpse to the way in which Zen tradition was formed in China as a combination of Buddhist ideas from India, and Chinese originated Daoist concepts. The text presents us with a thorough overview of non-duality as well as an interesting understanding of the role of faith in Buddhist practice.

The talk will discuss some of the text`s central ideas based on the first full Hebrew version translated by the author.


Liberation and Expression – Natural Awareness and Human Experience

The life story of prince Siddharta, who left his father's palace in order to find a liberating answer for the inevitable existential problems facing the human being, emphasizes the role of man himself in the search for freedom. Not only that this model has been the foundation for the shaping of the ideal spiritual hero and heroine in various Buddhist traditions but, at the same time, it greatly contributed for perceiving the removal of cognitive obscurations and emotional defilements as the aim which should be realized by those who practice the Buddhist path. Nevertheless, within the Buddhist traditions we find another soteriological horizon, which shifts from focusing on the hero's voyage to freedom, whether for himself alone or for other beings as well, into approaching natural awareness and its modes of manifestation in the world of phenomena, man and nature alike. This shift finds its clearest expression in the views of non-dual traditions concerning the affinity between the primordial awareness and the human consciousness, since according to these views the human consciousness naturally reveals its pure essence, which is open and free by its own nature, and it does not realize it through creation or constitution.

The Tibetan tradition of "The Great Perfection" (Dzogchen) has at its core a non-dual view, which gives an existential primacy to the openness and creativity of natural awareness. Consequently, the central theme of the lecture will be the attempt to clarify the original interpretation of the non-dual view of "The Great Perfection" to the spiritual path, which is no longer only the human progress towards freedom, but simultaneously the dynamic realization of natural awareness as ground and expression within the life of the human being in the world.




רבגוניות קוסמוגונית בטקסט לאו-דזה

ספרו של לאו-דזה נחשב על פי רוב למייסד המסגרת הקוסמוגונית הבסיסית לדורות הבאים של ההוגים במאות האחרונות לפנה"ס. אך קריאה מעמיקה יותר מגלה לכל הפחות חמישה מודלים קוסמוגוניים שונים בתוך הגרסה המסורתית של לאו-דזה עצמו, כאשר המשותף בין האלמנטים השונים של המודלים האלו מועט מאשר המוצג על ידי המסורת הפרשנית. במאמר זה הנני מבקש להראות כי איננו חייבים לראות בגישות הקוסמוגוניות הללו מערכת קוהרנטית אחידה. יתר על כן, מתוך השוואה עם המקורות הרלוונטיים מן המאה ה-4 לפנה"ס, סביר להניח כי לגישות הללו מקורות שונים. ובנוסף לכך, השוואה עם המקורות מן המאה ה-3 לפנה"ס מצביעה על כך כי הקוהרנטיות הופיעה כפרי מאמצים פרשניים, אשר התאפשרו, ואף הוזמנו, לאחר שהגישות הקוסמוגוניות הללו נאספו בספר אחד.


שתי דרכים לעשות את הדברים אחד: ג'ואנג דזה ומלחמתו במוניזם ההווי דזיאני

'שמים וארץ נולדו יחד איתי, אני אחד עם ריבוא הדברים' - משפט זה, העומד במרכזה של אחת הפסקאות החשובות והמפורסמות ביותר בטקסט הדאואיסטי הקאנוני 'ג'ואנג דזה', נתפס במשך שנים כעדות נוספת לעמדתו המוניסטית של מחברה העלום של היצירה, ההוגה ג'ואנג ג'ואו בן המאה הרביעית לפנה"ס. הקונטקסט רצוף הפרדוקסים שבו הופיעה טענה זו, הכולל גם שלילתה המפורשת ('כיוון שהכל אחד, כיצד ניתן לומר זאת? אך האחד והאמירה הרי הם שניים'), הוצג כהדגמה מעשית לחוסר ניתנותו להמללה של הדאו המוחלט, העיקרון האחד והבלתי משתנה שבבסיס הדברים.'

האך על אף מושרשותה של פרשנות זו, בשנות השבעים של המאה העשרים נהפכה הקערה על פיה. א.צ.גראהם, הסינולוג הגדול, הראה באחד המחקרים החשובים והמשפיעים ביותר שנערכו על היצירה, שהקטע האמור הינו ציטוט משל רעו ויריבו הפילוסופי של ג'ואנג דזה, הלוגיקן הווי דזה בן 'אסכולת השמות', שדגל בעצמו בסוג של מוניזם ובציוויים המוסריים שנגזרו ממנו. לפי פרשנותו של גראהם, שבארה גם חלקים סתומים רבים ואחרים בפרק מתוכו נלקחה הפסקה המדוברת, 'הדיון על השוואת הדברים', מדובר במובאה מתוך עמדה מוכרת לקהל הקוראים המקורי של היצירה, שאותה הציג ג'ואנג דזה בכדי להדגים עמדה אליה ביקש להתנגד. פרשנותו של גראהם, שהצליחה במידה רבה לפתור את המסתורין שעמד בבסיס הפסקה המדוברת, נתקבלה על ידי העולם הסינולוגי, אך הותירה שאלה מרכזית אחד שנותרה בלתי פתורה בנוגע לעמדתו של ג'ואנג דזה עצמו: האם מחברה של היצירה הדאואיסטית הקאנונית אכן התנגד לרעיון לפיו 'ריבוא הדברים ואני הם אחד' ?

בהרצאה אנסה להציג פיתרון חדש הנוגע לעמדתו של ג'ואנג דזה ביחס לסוגיית האחדות והריבוי; בניתוחי אקבל את פרשנותו של גראהם את ג'ואנג דזה כמי שפועל בקונטקסט האנליטי של אסכולת השמות ומעלה התנגדות למוניזם מבית מדרשה, אך בה בעת אציג דרך חדשה להבין את אידיאל 'האחדות' שמציע, העולה בקנה אחד עם המוניזם ההווי דזיאני מבחינת הרעיון העקרוני, אך נבדל ממנו מבחינה מתודית וערכית. בכדי להסביר את ההבדל בין שני סוגי 'אחדות' אלה ולבסס את טענתי, אציג ניתוח מחודש לשתי פסקאות מפתח נוספות הלקוחות מאותו פרק ביצירה, 'משל הקופים' ו'המשל על התדרדרות הדרך', ואראה כיצד ניתן להשיב על חלק מן השאלות הפתוחות שמעלות פסקאות אלה על ידי הבנתן גם הן כמתכתבות עם המוניזם הווי דזיאני. לפי פרשנותי, קריאתם של אותם קטעים חשובים ביצירה בקונטקסט האמור עשויה, מלבד ביאורם, לשפוך אור על האופן שבו הבין ההוגה המסקרן את רעיון האחדות, ואת תפקידה של השפה בעיצובה של תמונת עולמנו.


העדר שניות והאמונה בתודעה – עיון ב-שין שין מינג

היעדר שניות מהווה מוטיב מרכזי בעולם הבודהיסטי ככלל ובמסורת הזן בפרט. לאורך ההיסטוריה ניסו מורי הזן לחלץ את תלמידיהם ממה שנתפש בעיניהם כמלכודת שבתפישה הדואלית של המציאות. מאחר שמורי הזן הבינו את האינהרנטיות של הדואליות לשפה, העדיפו פעמים רבות, את השתיקה על פני המילה, את הצעקה על פני הטיעון, את החבטה על פני ההסבר. כלים אלו, בידיו של מורה מיומן, שימשו להצביע על הכאן ועכשיו, בו לא מתקיימת ההפרדה בין סובייקט לאובייקט, כי אם הוויה בלבד – ככות אחת. בהתאם, מרבית כתבי הזן המוכרים לנו הם בצורת סיפורים או אנקדוטות ולא הסברים רעיוניים.

ה-שין שין מינג, המיוחס לפטריארך השלישי של הזן סנג-טסאנג (606-?), מהווה את אחד מיוצאי הדופן היחידים שכן הוא הוא מוקדש רובו ככולו להבנת העדר השניות. בהיותו אחד הטקסטים הקדומים ביותר במסורת הזן מאפשר ה-שין שין מינג הצצה נדירה לאופן המיוחד שבו התגבשה מסורת זו בסין כשילוב בין רעיונות בודהיסטיים שמקורם בהודו, ביחד עם פילוסופיה דאואיסטית. הטקסט מאפשר להבין את הקשר המהותי שבין תרגול הזן לבין העדר שניות כמו גם את מקומה של האמונה במסורת הזן.

ההרצאה תציג גרסה עברית ראשונה לשין שין מינג שתורגמה על ידי הכותב, ותנסה לעמוד על הרעיונות המרכזים בטקסט תוך ניסיון לענות על השאלה מה מייחד את תפישת העדר השניות במסורת הזן והאם ניתן בכלל להסביר אותה במילים.


שחרור וביטוי – המודעות הטבעית והחוויה האנושית

סיפור החיים של הנסיך סידהארתה, שעזב את ארמון אביו ויצא לתור אחר מענה לסוגיות הקיומיות הבלתי נמנעות הצפויות לאדם באשר הוא, מציב במרכז את האדם המחפש אחר שחרור ורווחה. דגם חיים זה היווה השראה לעיצוב דמותו של הגיבור הרוחני במסורות הבודהיסטיות השונות, ובד בבד הביא לזיהוי השחרור מכשלים תפיסתיים וממכשולים רגשיים עם האופק אשר אליו על ההולך וההולכת בדרך הדהרמה לשאת עיניים ולשאוף להשיגו. ברם, במסורות הבודהיסטיות אנו מוצאים גם התקה של האופק הסוטריולוגי מהתמקדות בדרכו של הגיבור לשחרור, בין אם זה עבור עצמו ובין אם עבור רעיו, לפנייה אל המודעות הטבעית ואופני התגלמותה בעולם התופעות, אדם וטבע כאחד. ההתקה האמורה מוצאת את ביטויה המובהק בהתייחסותן של השקפות 'אי-שניות' לזיקה בין המודעות הראשונית ובין התודעה האנושית, שכן במסגרת השקפות אלה התודעה האמורה מגלה את מהותה הטהורה, הפתוחה והמשוחררת מעצם היותה, והיא אינה משיגה אותה דרך יצירה וכינון.

מסורת "השלמות הגדולה" אשר הופיעה בעולמו של הבודהיזם הטיבטי מכילה בליבה השקפת 'אי-שניות' אשר מעניקה קדימות קיומית לפתיחותה ויצירתיותה של המודעות הטבעית. כפועל יוצא, במסגרת ההרצאה אבקש לעמוד על פרשנותה המקורית של השקפת אי-השניות של "השלמות הגדולה" לדרך הרוחנית, לא עוד אך ורק תנועה אנושית אל השחרור, אלא בד בבד הבנה דינמית של המודעות הטבעית כקרקע וכביטוי בחייו של האדם בעולם.