he

Food for Thought: Food, Society and Culture in East and South-East Asia

Wednesday, 10:45-12:45, 501

 

Participants

מזון למחשבה: אוכל, חברה ותרבות במזרח ודרום מזרח אסיה

 

תקציר

אוכל איננו רק הבסיס הפיזי לקיום האנושי. בגלל, חשיבותו הקיומית, מהווה היחס לאוכל מאפיין בסיסי של החברה והתרבות האנושית. מנהגי שולחן, למשל, מהווים זירה חינוכית להפנמת ערכים חברתיים וגם מטאפורה למאפייני החברה האנושית. היחס למזון בתרבויות מזרח ודרום מזרח אסיה אמנם איננו שונה באופן עקרוני מזה של תרבויות בחלקים אחרים של העולם אך הוא מגלם ערכים, תפישות ותהליכים ייחודיים לחברות אלו. בפנל זה כינסנו הרצאות הדנות בהקשרים התרבותיים של מזון ואכילה בשלוש מהתרבויות החשובות באסיה: סין, יפן ווייטנאם. ההרצאות מתפרשות על פני פרק זמן ארוך ביותר, מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לימינו אנו, ונוגעות באספקטים מגוונים של היחס לאוכל: שינויי תזונה ומנהגי מזון, אכילה כמטפורה מיתולוגית וכביטוי ליחסים חברתיים, מזון כביטוי ליחסי כוחות פוליטיים ומגדריים. הקו המקשר בין המאמרים, מעבר לעובדה שכולם עוסקים באכילה בתרבויות מזרח ודרום מזרח אסיאתיות, היא הגישה החברתית הרחבה המדגישה את הקונטקסט החברתי, פוליטי ותרבותי הרחב של העיסוק באוכל והייצוג שלו. ההתמקדות של חלק מההרצאות במזונות יוצאי דופן: אכילת בלוטים בתקופה הפרה היסטורית בסין, קניבליזם (או מטפורה לקניבליזם) בסין הפרה-מודרנית, אכילת בשר כלבים ווייטנאם כיום; איננה משמשת אותנו כדי ליצור תמונה אקזוטית של התרבויות אותן אנו חוקרים אלא כדרך להבנה מעמיקה יותר של מאפיינים ותהליכים שבהקשרים רגילים נותרים סמויים מן העין. דווקא הבדיקה של מה שממבט ראשון נראה יוצא דופן או מוזר מאפשר לנו, כל אחד בתחומו, להבין תהליכי עומק ומאפיינים תרבותיים וחברתיים בסיסיים של החברות אותן אנו חוקרים.

 

מי אכל את הבלוט שלי? הרהורים על הקשר בין אכילת בלוטים לראשית החקלאות בסין

המעבר לחקלאות הוא אחד מהשינויים המשמעותיים ביותר שעברה החברה האנושית. השינוי התרחש בתקופה קצרה יחסית: לאחר שבמשך מאות אלפי שנים שרדו בני האדם כציידים-לקטים אימצו חברות בחלקים שונים של העולם אורח חיים המבוסס על עיבוד הקרקע, גידול זני צמחים שעברו תהליכים ביות, וחיים בישובי קבע. מדוע זנחו בני האדם את השיטה הכלכלית ואורח החיים ששירות אותם לאורך זמן כה רב? הארכיאולוגים חלוקים בדעתם לגבי התשובה לשאלה בסיסית זו אך רבים רואים במערכת הסימביוטית שהתפחתה בין בני האדם לבין הדגנים (חיטה, שעורה, אורז ודוחן, כל אחד בחלק אחר של העולם) את המפתח להבנת התהליך. מודל זה מבוסס על התפקיד החשוב שמילאו הדגנים בכלכלת האדם בשלבים המתקדמים של המעבר לחקלאות, אך הוא איננו מסביר את הסיבה לשינוי עצמו. בהרצאה אנסה לטעון שבמקרה של החקלאות התשובה אולי איננה נמצאת מתחת לפנס ושיש צורך לבדוק את התפקיד אותם מלאו מקורות מזון שלא עברו תהליכי ביות ושבתקופות מאוחרות יותר לא שמשו מקור תזונתי חשוב. מקור מזון מסוג זה היו אולי בלוטי האלונים שבתקופה שלאחר עידן הקרח, לפני כ 10,000 שנה, נמצאו בריכוזים גבוהים בחלקים של צפון וצפון-מזרח סין. על פי המודל שאותו אציג ריכוזים אלו משכו את החברות האנושיות להתיישב סביבם ובכך הוו זרז לתהליכים של מעבר לישובי קבע ולהתערבות אינטנסיבית יותר של האדם בסביבתו, כולל עיבוד הקרקע, זריעת צמחים עונתיים וגידול בשבי של בעלי חיים.

 

מדוע אכל המלך וֶון את בנו?

האגדה לפיה מייסד שושלת ג'וֹאוּ המלך וֶון (המאה השתים-עשרה לפסה"נ) אכל, ביודעין, את בשר בנו המסור בּוֹ אִי-קַאוֹ היא אחת המטרידות ביותר במיתולוגיה הסינית. האגדה מטילה צל כבד על מי שתואר בספרות הקנונית כמופת של התנהגות מוסרית, והיא מעוררת שאלות קשות בנוגע ליחסי הורים וילדיהם בתרבות שקידשה את כיבוד האבות כערך עליון.

בהרצאה קצרה זו אסקור את התפתחותה הספרותית של האגדה הקניבאלית לאורך למעלה מאלפיים שנה: החל ב- "שאלות השמימיות" של המאה הרביעית לפסה"נ וכלה ברומן המיתולוגי "מינויים של האלים" מהמאה השבע עשרה לספירה. הביטויים האיקונוגראפיים והפולחניים של מיתוס האב שזלל את בשר בנו יידונו אף הם בקצרה, תוך התבססות על עבודת שדה במקדשו של המלך וֶון אשר בפרובינציית הֶנַאן. לסיום, אנסה לנתח את המיתוס הקניבאלי ממספר נקודות מבט: כביטוי סיני לתסביך האוניברסאלי של אדיפוס; כשריד ספרותי אפשרי למנהג שייתכן שקיים היה בסין הקדומה של קרבן הבכורות; וכעדות למטפורה (וייתכן אף הפרקטיקה) של אכילת בשר אדם בסין הקדומה

 

בשר- כלב, פוליטיקה וגבריות קונפוציאנית בווייטנאם

בשנת 2000 פעלו באופן כמעט מחתרתי בעיירה המרכז ווייטנאמית הוי-אן שתי מסעדות שהתמחו בהכנת בשר כלב: מעדן נחשק בצפון ווייטנאם אשר נחשב, עד לאחרונה, דוחה ומזעזע בקרב תושבי המרכז והדרום. כיום פועלות בעיירה עשרות מסעדות מסוג זה, המשרתות בעיקר גברים בני המעמד הבינוני החדש. מאמר זה, המבוסס על מחקר אנתרופולוגי המתנהל בהוי-אן מאז 1998, מסביר את הפופולאריות הפתאומית של בשר כלב ואת משמעויותיו המגוונות עבור הסועדים. בעוד שעקרונות דתיים ומוסריים, הבחנות מעמדיות ומגדריות ותהליכי מודרניזציה מעצבים את עמדתם של תושבי הוי-אן כלפי מאכל חדש זה, מסתבר כי הגורם המרכזי אשר מסביר אכילה או הימנעות מבשר כלב בהוי-אן היא פוליטית וקשורה לעמדתו של הסועד כלפי השלטון. טענתי המרכזית היא שגבריות ווייטנאמית עכשווית מעוצבת לפי המודל הפרה-מודרני של 'גבריות קונפוציאנית' המדגישה עידון תרבותי, פיתוח-העצמי וכן מעורבות פוליטית. ככזאת- גבריות ווייטנאמית עכשווית שונה מאד מן המודל המקובל בספרות ל'גבריות הגמונית'. אולם למרות שגברים בווייטנאם הפוסט-סוציאליסטית מאמצים מודלים תרבותיים פרה-מודרניים, דפוסי צריכה מעמדיים (פוסט) מודרניים מאפשרים משחקיות וגמישות שונות מאד מן הנוקשות אשר אפיינה את תפיסת העולם הקונפוציאנית המסורתית.

 

בישול אלגנטי: מלכות קינוחים ועקרות בית כריזמטיות כהתגלמות "עקרת הבית החדשה" ביפן של שנות ה-2000

פוג'ינו מקיקו היא חברת הפרלמנט היפני, עם זאת, ביקור במשרדיה בבניין הפרלמנט, כמו גם כל הצצה לחומרים ייצוגיים אודותיה מדגישים את כישוריה הדומסטיים ובעיקר הקולינרים, כלומר את מומחיותה בבישול. מדובר בדוגמה אחת מיני רבות של נשים אלגנטיות הגודשות את המדיה היפנית, בעיקר מגזינים לנשים, אך גם צורות מדיה אחרות כמו טלוויזיה. הנטייה של פוג'ינו לעשות שימוש בשפה הצרפתית ולהדגיש את הניחוח הבינלאומי של ניסיונה בבישול נותנת חיזוק לתפיסות של הדור הצעיר של נשים החשות שהחיים יכולים לספק יותר מאשר את היציבות –והשעמום - של חיי אמהותיהן. במילים אחרות, סגנון ה"קטקנה" האלגנטי והבינלאומי ש"עקרות הבית הכריזמטיות" נושאות עימן תואם את ה"אוריינטציה לסוג חדש של עקרת בית" (shin sengyō shufu shikō) , כפי שהוגדר בדיווחים של הממשלה היפנים מ-1998. עם זאת, חשוב להדגיש שנשים אלו לעולם זוכרות להדגיש את היותן "עקרות בית מקצועיות" אשר מביאות "שמחה, אושר, חום ויציבות" למשפחותיהן. בהצגה זו אראה כיצד ה"מדינה" "State" היפנית, שנתפסת במחקר זה כשם הכולל מספר סוכנויות וסוכנים בעלי כוח, ביניהם הממשלה, הגוף העסקי והמדיה, מעורבת בתהליך מתמשך של יצירה וייצור מחדש של ה"דומסטיות" של עקרת הבית היפנית, אם כי ב"אדרת" משתנה.