he

Mongolian Images: The Mongol Empire and its Legacy in Eurasian Perspective

 

First Session: Wednesday, 10:45-12:45, 502

מושב ראשון

 

Second Session: Thursday, 14:30-16:30, 405

מושב שני

 

דימויים מונגוליים: האימפריה המונגולית ומורשתה במבט אירו-אסייתי

אם עד לפני מספר עשורים הגישה המקובלת למונגולים הייתה של כאלו שבאו, הרסו ונעלמו מבלי להשאיר אחריהם דבר, כיום מכיר המחקר יותר ויותר הן בתרומותיה המגוונות של האימפריה המונגולית לאיזורים השונים עליהם שלטה- ואף לכאלו עליהם לא שלטה דוגמת אירופה המערבית, הודו ומצרים- והן בעובדה שמורשתה ממשיכה למלא תפקיד מרכזי באירו-אסיה גם לאחר נפילת הח'אנויות בסין ובאיראן והחלשותן של ח'אנויות הערבה במאה הארבע עשרה.

המושב הכפול יבחן כמה היבטים בדימויים המונגולים בתקופה האימפריאלית ואחריה באזורים שונים באירו-אסיה : המושב הראשון יתרכז בתקופה האימפריאלית: דן גולדברג יבחן מחדש את עיצוב דימויים של המונגולים באירופה במאה השלוש עשרה וכיצד הושפע מתפיסות אירופאיות קיימות לגבי עמים וארצות רחוקים מחד ומתיאורי נוסעים שפגשו את המונגולים מאידך; שי שיר יבחן כיצד הנדסו המונגולים מהענף הטולויי, שבנין שלטו בסין ובאיראן, את הדימוי של הנסיכים המונגולים בהיסטוריה שנכתבה תחתיהם, וכיצד הציגו את הענפים המתחרים כבעלי התנהגות מינית מפוקפקת כדי לפגוע ביוקרתם. יונתן בראק יעסוק במרד של תמרתאש, המושל האילח'אני באנטוליה שהכריז על עצמו כמשיח מוסלמי ב-1324 ויבחן כיצד שילב דימויו המשיחי מוטיבים מוסלמים ומונגולים. מיכל בירן תבחן את הכיבוש המונגולי של בגדאד ודימוייו בהקשרים גיאוגרפיים ובנקודות זמן שונות בין 1258 ל2008 ובכך תקשר את המושב הראשון לזה שאחריו. המושב השני יעסוק בתקופה הפוסט אימפרילית: חלקו הראשון יתמקד במרכז אסיה:.רון סלע יבחן את היחסים בין הכינוי תורכי לכינוי מונגולי במרכז אסיה המודרנית המוקדמת, ואילו באטר חזנוב יבחן את דמותו של צ'נגס ח'אן בשיח הקאזאחי העכשוי. חלקו השני של המושב יתרכז בסין: עודד אבט יבחן כיצד משתנה היחס לבני חסותם המוסלמים של המונגולים בסין לאחר נפילת היואן ועם עליית שושלת מינג, וכיצד מעצבים צאצאיהם בסין המודרנית את דימוי אבותיהם, ונמרוד ברנוביץ ידון בקבלתו של הרומן "טוטם הזאב" בסין העכשווית, ומה ניתן ללמוד ממנה על יחס הסינים למונגולים ולעברם.

 

Mongols or Turks? On the convergence of two designations in Muslim Central Asia

In the Central Asian sources, particularly from the sixteenth to the nineteenth centuries, Turkic and Mongol designations surface frequently, but often remain ambiguous and understudied. For example, the practice of customs and rituals is repeatedly justified as the manner of the Turks and/or the Mongols; Turkic and Mongol lineages may be intermingled or paralleled; Chinggis Khan himself is referred to as the "great sultan of the Turks;" and Japheth, Noah's son and the supposed progenitor of the Turks, is spoken of as "the first Mongol." Literary works that featured Turkic and Mongol designations occasionally relied on sources that had been written under Mongol rule and persevered – with some changes – down to the Russian conquest in the nineteenth century. At the same time, however, the originally Mongol-sponsored and Mongol-inspired sources were supplemented or replaced by other traditions. My talk aims to introduce the subject and attempt a preliminary classification of designations and their meanings as reflected in Persian and Turkic sources, predominantly from the oasis city-states of Central Asia, Bukhara, Khiva, and Khoqand.

 

בחיפוש אחר אורו הטוב של צ'יננגיס ח'אן: עלייה בחשיבות דמותו של הח'אן ומקומו ומשמעותו של השיח הניאו-דאסתאני (Dastan) בהווה של עמי הערבה לשעבר: המקרה הקאזאקי

במקביל לדעיכתה בברה"מ של חשיבות דמותו של לנין—הגורם העיקרי בלגיטימציה של האידיאולוגיה הסובייטית—בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת ו"גסיסתה" במדינות שנוצרו לאחר התפרקותה, החלה לעלות דמותו של צ'יננגיס ח'אן במרחב המאוכלס באוכלוסיות דוברות השפות התורכיות והמונגוליות בתחומיה של ברה"מ לשעבר ובמונגוליה. תופעה זו מתקשרת לשיח רחב, אשר בהיעדר התייחסות אקדמית מעמיקה בחרתי לכנותו "שיח ניאו-דאסתאני" בשל מרכזיותן של יצירות המדמות ז'אנר ספרותי מסורתי זה בהבנייתו. את שורשיו של השיח הנ"ל ניתן לאתר עוד בתקופה הסובייטית. בעקבות "היעלמותו קולו של העורך הראשי" באמצע שנות החמישים החלו אנשי-הרוח בני האוכלוסיות הנידונות לערער על הפוסטולטים ההיסטוריים הסובייטים—שלעיתים קרובות כוננו על-ידי סטאלין עצמו—להצדקת הסדר הבין-אנתי שהתקיים בברה"מ.

על רקע המצב הייחודי שבו הנכבש של אתמול ולפעמים גם של היום ("העמים התורכו-מונגולים") יכול להיות מזוהה עם הכובש ("התורכו-מונגולים של צ'יננגיס ח'אן") של שלשום שכבש את הכובש (הרוסים) של אתמול ושל היום, זכתה דמותו של מיסד האימפריה המונגולית לתפקיד מהותי עוד בהצדקת היחסיים הבין-אתניים בהיסטוריוגרפיה הסובייטית הרשמית ולאחר מכן גם בקונטר-דיסקורס "הניאו-דאסתני" ובדיסקורסים שירשו אותו ברפובליקות החדשות. אחד ממקרי הבוחן המעניינים הוא תהליך התגבשותו של השיח "הניאו-דאסתאני" והתמורות בדימויו של הח'אן בקאזאקסתאן, שבה דמותו של צ'יננגיס ח'אן אף גויסה לאחרונה על-ידי חוגים אופוזיציוניים מסוימים במאבקם נגד השלטון הקיים.

 

היסטוריה והיסטוריה משפחתית: פו שואוגנג וקהילות צאצאי המוסלמים של דרום מזרח סין

הרצאה זאת בוחנת מסורות כתובות ובע"פ של קהילות מבני משפחת פו, הנוגעות למוצאם מפקיד בכיר בשם פו שואוגנג(Pu Shougeng 1232?-1281?). פו שואוגנג היה סוחר מוסלמי עשיר אשר מילא תפקידי מפתח בזירה הפוליטית והצבאית של דרום מזרח סין כבר בשלהי תקופת סונג (960-1279). בשנת 1277 הוא כרת ברית עם הפולשים המונגולים ולאחר שערך טבח בנאמני סונג, הסגיר לידיהם את עיר הנמל הבינלאומית צ'ואנג'ואו. המונגולים גמלו לו בשורה של מינויים שריכזו בידי בני משפחתו עצמה חסרת תקדים. עם נפילת שושלת יואן (1279-1368) ועליית המינג (1368-1644) חל פיחות חד במעמד המשפחה.

פו שואוגנג ממשיך למלא עד היום תפקיד חשוב בהבניית זהותם של צאצאי מוסלמים בדרום מזרח סין. על פי המסורת המקובלת, בשל תמיכתו במונגולים נקטו שליטי מינג ברדיפות והתנכלויות כנגד צאצאיו ומקורביהם והללו נאלצו להסתיר את זהותם ולהיטמע בחברה המקומית.

במחקר זה אני עושה שימוש במקורות היסטוריים מגוונים הכוללים גם טקסטים גנאולוגיים של משפחה מוסלמית אחרת (金 Jin) לניתוח של המסורות המשפחתיות האלה ושל תהליך התגבשותן. בכוונתי להדגים כיצד הנרטיב המוכר כיום בקרב צאצאי המוסלמים מסופר מתוך נקודת השקפה הבוחנת את הנושא במושגים של השיח האתני העכשווי בסין בעוד שמניתוח המקורות שבידי עולה תמונה הרבה יותר מורכבת השופכת אור חדש על יחסי המונגולים והמיעוט המוסלמי בשלהי תקופת יואן ועל תפישות המקובלות בנוגע למדיניות כלפי זרים בתקופות מינג וצ'ינג.

 

טוטם זאב: מדוע מונגוליה מרתקת כל כך את הסינים?

טוטם זאב (狼图腾) הוא שמו של ספר פופולארי ושנוי במחלוקת שיצא לאור בסין בשנת 2004 ואשר מספר את סיפורו של צעיר סיני ממוצא חאני שנשלח בזמן "מהפכת התרבות" (1966-76) למונגוליה הפנימית. הספר, שנכתב על-ידי סופר ממוצא חאני, מהלל באופן מפתיע דווקא את תרבות הנוודים המונגולית, שנקשרת בעיני המספר עם עוצמה וחופש, בעוד שתרבות החאן מתוארת בו באופן ביקורתי כתרבות חלשה המשקפת דיכוי וצייתנות. באופן פרדוקסאלי, למרות הביקורת שנמתחת בו על תרבות הרוב החאני, הפך הספר תוך זמן קצר לרב-מכר בסין ונמכר מאז שהתפרסם במיליוני עותקים. הספר זכה עם זאת גם לביקורות חריפות מצד לאומנים ממוצא חאני שראו בו קריאת תיגר על העליונות החאנית והאשימו את הסופר בסילוף ההיסטוריה ובבגידה בגזע החאני. בהרצאתי אנסה להסביר את הסיבות להצלחה הגדולה של הספר בסין תוך התייחסות למערכת היחסים המורכבת בין הרוב החאני והמדינה הסינית למיעוט המונגולי ומיעוטים אתניים אחרים בסין.

 

דימוייה של מונגוליה במאה ה-13 באירופה: בין פנטסיה לתיאורים אמינים

עד לאמצע המאה ה-13, יבשת אסיה היתה מוכרת באירופה במידה מועטה למדי ומרביתה היה עטוף במעטה סמיך של שמועות על נפלאות המזרח, על יצורים מפלצתיים ותופעות פלאיות ושמועות על מלכים נוצרים שעתידים לסייע לאירופה הנוצרית לגבור על אויביה המוסלמים. אולם על האימפריה המונגולית ועל תושביה לא היה ידוע דבר באירופה.

לאחר הפלישה המונגולית לאירופה בשנת 1240, אירופה הלטינית החלה להיחשף וללמוד על יבשת אסיה ועל אורחות חייהם של הנוודים המונגולים. רבים נוטים להבחין בין התיאורים הפנטסטיים שאפיינו את הכתיבה על יבשת אסיה ערב הפלישה לאירופה ויציאתם של הנוסעים האירופאים הראשונים למונגוליה; ובין כתביהם של ג'ובני מפיאנו קרפיני וויליאם מרוברוק, אשר מסרו תיאורים אמינים של האימפריה המונגולית, המבוססים על מראה עיניהם וניסיונם האישי.

בהרצאתי, אבקש להראות כי תיאור זה אינו מדויק, שכן גם בתיאורים המוקדמים אפשר למצוא התייחסויות אמינות על אודות המונגולים ואורח חייהם ויתרה מזאת, גם תיאוריהם של קרפיני ורוברוק אינם חפים מתיאורים פנטסטיים.

 

מיורש העצר לאנס נבל: ההיסטוריוגראפיה הטולוית והייצוגים של בני צ'אגתאי ואוגד

אחד המקורות החשובים והמוכרים ביותר לכתיבת ההיסטוריה של האימפריה המונגולית הוא חיבורו של רשיד אל-דין, ג'אמע אלתואריח'. העובדה שחלקים רבים מהחיבור העוסקים בפוליטיקה הפנים-מונגולית מוטים לטובת המשפחה הטולויית, שפטרוניו של רשיד אל-דין נמנים עם אחד מענפיה, לא נעלמה מעיניהם של החוקרים. אף על פי כן, נראה כי מקצת מהכלים ההיסטוריוגרפים הרבים ששימשו את הוזיר הפרסי בהבניית התמונה הפוליטית הרצויה לאדוניו, טרם קיבלו את תשומת הלב המחקרית הראויה. לכן, גם ההכרה המחקרית בהטיותיו הברורות של רשיד אלדין לא מנעה מהחוקרים העמלים על שיחזור ההיסטוריה הפוליטית המונגולית מללכת שולל אחרי חלק מהמידעים בעלי "החזות התמימה" המצויים בחיבור.

בהרצאה הנוכחית אציג אחד מהכלים הספרותיים הלא מוכרים ששימשו את רשיד אלדין בשרטוט המפה הפוליטית המונגולית. אציג מספר מקרי בוחן העוסקים בטיפולו של רשיד אלדין בענפים המונגולים היריבים של בית המלוכה השולט, ואדגים באמצעותם את השימוש המתוחכם ורב המשמעות שעשה רשיד אלדין בתיאוריו לטובת הצגתם באור המשרת את מניעיהם הפוליטיים של אדוניו. מסקנות ההרצאה תקראנה הן לבחינה ביקורתית מחודשת של מקצת מהמידעים בחיבור שנתקבלו עד כה כאמינים וחסרי פניות על ידי ההיסטוריונים של האימפריה המונגולית מחד, והן להמשך חשיפת מלכודות היסטוריוגרפיות מוכמנות והבהרת הטיות פוליטיות פחות מוכרות בחיבורו של רשיד אלדין מאידך.

 

Mongol Mahdi, Anatolian apocalypse: Timurtash's messianic revolt (1323-1324) in its Anatolian perspective

While the process of Islamization during the age of Mongol rule (13th-14th centuries) has been recently the subject of a number of important studies, apocalyptic expectations around the Mongols' conversion to Islam (especially in the Ilkhanate, the Mongol state in Iran) and, moreover, messianic convictions among the Mongol converts themselves have remained largely unexplored. This paper examines the revolt of Timurtash, the Mongol governor of the Ilkhanid province of Anatolia (Turkey), who proclaimed himself world conqueror and the expected Mahdi (the Islamic messiah) during the early 1320's. It suggests viewing Timurtash's bid for independence as the Mahdi and his aggressive military policy against the Christians and the Turkish principalities of Anatolia in light of the major changes the Ilkhanid elite was undergoing at the time; on the one hand, the ending of a sixty year long military rivalry with the Mamluk sultanate and the abandoning of the ideal of Mongol world conquest sanctioned by a heavenly mandate, and on the other, a growing interest in public expressions of religious piety. I argue that Timurtash's messianic claims allowed him to resolve contradictory Mongol and Islamic ideals through the image of the Mahdi, an Islamic world conqueror and the universal ruler of the End of Time.

I examine the Anatolian, local perspective of the revolt through two major contemporary works, Aksaray's moralistic didactic history intended for his patron Timurtash and Eflaki's recording of the sayings and miracles of the famous mystic Jalal al-Din Rumi and his descendants in Konya. While the two authors represent different Anatolian social milieus and worldviews, they share the anti Turkmen sentiment and apocalyptic atmosphere of Anatolia at the time; they allow us to explore, through the case of Timurtash, the different ways salvation was imagined at 14th century Anatolia and the role the recent Mongol converts were granted in it.

 

הכיבוש המונגולי של בגדאד 1258-2008: בין מציאות לדימוייה

ב-1258 כבשו כוחותיו של הולאגו, נכדו של צ'נגס ח'אן את בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית,ושמו קץ לשושלת שעמדה בראש עולם האסלאם במשך יותר מ500 שנה (750-1258). המאורע נתפס עוד כשהתרחש כאירוע בעל משמעות קוסמית וכנקודת מפנה בהיסטוריה המוסלמית, ולפיכך זכה לתיאורים אפוקליפטיים רבים ולבטויי אבל מהודו ועד ספרד. זאת לצד תיאורים מתלהמים פחות, הן מצד כותבים שיעים, שלא נבהלו מנפילת הח'ליפות, והן מצד מבקרים סינים מאוחר יותר, כשהתברר שהשמיים לא נפלו עם נפילת העבאסים, ובעיקר לאחר התאסלמות המונגולים באיראן, שהחזירה שלטון מוסלמי לבגדאד, המאורע קבל מימדים ארציים יותר. למעשה הספרות המוסלמית מהמאות השלש עשרה –ארבע עשרה מעידה על כך שבגדאד האילח'אנית, ששימשה כאיזור מרעה החורף של המונגולים באיראן, פרחה לא פחות ואולי יותר מבגדאד של סוף הח'ליפות העבאסית. בעולם המוסלמי הפוסט מונגולי הנושא איבד מחשיבותו, אולם עם תחית הלאומיות הערבית, שכוונה במידה רבה כנגד השלטון העת'מאני, שב כיבוש בגדאד למדרגה של קטסטרופה כמעט קוסמית. הוא נתפס כנקודת המפנה, שממנה החלה שקיעת הציויליזציה המוסלמית ונחיתותה כלפי המערב. במקביל הועלה זכרו – בהקשר אחר- כחלק מהאבל על אובדן הח'ליפות בפעם השניה, עם נפילת האמפריה העת'מאנית ב1923. במהלך המאה העשרים שוב אבד המאורע מחשיבותו בזכרון הקולקטיבי המוסלמי, כשהצלבנים, נציגי המערב ואחר כך הציונות, תופסים את מקומם של המונגולים כאויב המרכזי של עולם האסלאם בימי הביניים, בניגוד למציאות הביניימית. הכיבוש האמריקאי של עראק ב2003 שב והעלה את זכר הכיבוש המונגולי, כשהפעם האמריקאים הם שמושווים להולאגו וצבאו, כלומר המונגולים מוכנסים לשיח שבין האסלאם למערב. ההרצאה תבחן כיצד נתפס הכיבוש המונגולי של בגדאד בהקשרים היסטוריים שונים החל מהמאה השלוש עשרה וכלה במאה העשרים ואחת, ותנסה מחד להבדיל בין המציאות ההיסטורית לדימוייה השונים ומאידך לבחון מה ניתן ללמוד מהתיאורים המשתנים של כיבוש בגדאד על דימויים של המונגולים בעולם האסלאם לאורך הדורות מחד ועל ההיסטוריה האינטלקטואלית המוסלמית מאידך.