he

Dangerous Creative Knowledge: Studies in Indian Philosophy

Wednesday, 14:00-16:00, 405

 

Participants

ידע בורא ומסוכן: פרקים במחשבה ההודית

 

Abstract

Thinking about thoughts: the concept of thought in early Buddhism

Buddhism is often understood to be critical of conceptual thought and of the use of language, as the perceptual structuring these functions demand is thought to be misleading with regard to the ephemeral and ungraspable nature of reality. But this understanding of language and of its limitations appears overly philosophical and abstract in relation to the early practices that formed the heart of the early Buddhist contemplative system. These practices may have penetrated certain levels of linguistic processing, but were not interested in questions of ontology or linguistics as such. What did interest the early Buddhist meditators was to develop forms of experience that are not based on the sense of self, experiences that would eventually lead to deep meditation and liberation. It thus seems reasonable that early Buddhism would be concerned more with the perception of selfhood then with perception in general.

A short look at important uses of the verb maññati – "to think" – in early Buddhist texts will reveal that "thought" indeed involved the use of the perspective of the self in the structuring of cognition.

 

Do the inhabitants of a Gandharva-city experience the fruits of their actions? Bhartṛhari on Metaphor and Illusion

In the second Kāṇḍa of his Vākyapadīya , in a section roughly sixty verses long, Bhartṛhari provides a survey of the various philosophical views on figurative language extant in his time. There he defends the existence of criterion by which to discern between primary and secondary meaning, seeing this case as analogous to valid and erroneous cognition in the case of perceptual illusion (like a mirage, etc).  This, I argue, is most revealing of Bhartṛhari's presuppositions concerning figurative language, which he understands primarily in epistemological terms. As an implication, the process by which figurative meaning is said to emerge is understood in terms similar to that of the inferential process (anumāna), and as if it was a knowledge claim – arrived at by a gradual cognitive process of corroboration and falsification, in which the different stages are logically consecutive. However, while Bhartṛhari contends that a judgment concerning the falsity of cognition requires the primacy (ontological or logical) of a valid cognition, and similarly the understanding of secondary meaning the assumption of primary meaning, rather surprisingly, this does not amount to a form of philosophical realism but rather to a pragmatist notion of truth, which arises from his unique interpretation, both linguist and epistemic, of established (prasiddhaḥ) common practice.

 

Divine Language Incarnate: The Poetic Metaphysics of Śrīharṣa's Naiṣadhīya-carita

In his Mahā-Kāvya – perhaps the greatest of all Sanskrit Kāvyas – the poet Śrīharṣa surprises his readers with a new protagonist he adds straight into one of India's most popular love stories: the goddess of language, Sarasvatī. In the poetic hands of Śrīharṣa that goddess, also known as the Vedic Vāc, turns into an influencing protagonist, who manipulates the narrative of the love story, and also explains our reality's most subtle metaphysics. In this lecture I will ask to present her appearance in the Kāvya, and try to point at what we can learn from it on reality, Man's roll within it, true wisdom and, of course, love in a world made of words.

 

Mother of the Veda: On the Vedic Interpretations of Gāyatrī-Mantra

Gāyatrī-Mantra is probably the most renown among Ṛgvedic mantras. Throughout History, it has received numerous interpretations and applications within Hindu traditions and outside them. Still, up to this day, attempts to critically examine the development and characteristics of the interpretive discourse on this mantra have been scant. In this paper, I would like to present the earliest Vedic commentaries on Gāyatrī-Mantra as interwoven within and reflecting a broader discourse on the status of the Vedas during the early stages of Sanskritic religious traditions.

 

תקציר

על היהירות כטעות קוגניטיבית במשנתו של שנקרה

בתרבות הפילוסופית המבוססת על האופנישדות מתקיים קשר מעניין בין היהירות שהאדם נוטה אליה לבין היבטים קוגניטיביים הקשורים בה. הקישור הזה מצוי כבר בצ'אנדוגיה אופנישד, בסיפורם של אודאלקה ובנו שווטקטו (שחזר יהיר מלימודיו). בספרות האדוייטית המאוחרת יותר (שנקרה) הופך ההיבט האמוציונלי של היהירות להיבט קוגניטיבי מובהק, דהיינו זיהוי עצמי שגוי האופייני לכלל האנושות (כמעט). במלים אחרות, המהא-מאנה של שווטקטו הופך לאבהימאנה אצל שנקרה.

 

מחשבות על מחשבות: מושג המחשבה בבודהיזם המוקדם

הבודהיזם מובן פעמים רבות כמבקר את המחשבה הקונספטואלית ואת השימוש בשפה, שהרי ההבניה של המרחב התפיסתי שהשפה והמחשבה נשענות עליה מוצגת כבלתי רגישה ביחס לטבעה הארעי והחמקמק של המציאות. אך הבנה זו של השפה ומגבלותיה נראית כפילוסופית ומופשטת מדי ביחס לשיטות ההתבוננות עליהן הושתת הבודהיזם בתחילת דרכו, שיטות שאולי עירבו חדירה אל מעבר להיקסמות ממושגים, אך שלא הביעו עניין במעמדן האונטולוגי של התופעות ובשאלות לגבי מעמדה של השפה. מה שכן עניין את הבודהיזם המוקדם היה פיתוחן של צורות התייחסות שאינן נשענות על מושג האני, כאשר צורות התייחסות אלה אמורות להוביל למצבים מדיטטיביים בהם יושג השחרור. על כן, טבעי שהבודהיזם המוקדם יתעניין יותר בהבניית תפיסת האני מאשר בהתניית התפיסה בכלל. עיון בשימושים בפועל maññati – "לחשוב" - בבודהיזם המוקדם, אכן מראה שהכוונה ב"מחשבה" היתה במקרים רבים להבאה של התייחסות לאני אל תוך ההתבוננות, ושהכוונה בפועל זה, במקרים רבים, אינה רק "לחשוב" אל "לחשוב את עצמו".

 

האם תושבי עיר דמיונית חווים את פירות מעשיהם: בהרטרהארי על משמעות מטאפורית ואשלייה

במסגרת הפרק השני של חיבורו ה"ואקיה-פאדיה" סוקר בהרטרהtרי את התאוריות השונות הרווחות בזמנו לגבי משמעות פיגורטיבית (מטאפורית). בין השאר, מגן בהרטרהארי על תקפותו של קריטריון המבחין בין משמעות מילולית לפיגורטיבית, כאנלוגיה לקריטריון המאפשר להבחין בין קוגניציה אמיתית לשגויה (למשל במקרה של חזיון תעתועים וכו'). טענה זו נתפסת במסגרת הנחה בסיסית יותר, כך אטען, שלאורה מבין בהרטרהרי משמעות לשונית במונחים הכרתיים מעיקרם המאתרים קווים מקבילים בין פרשנותה של הראשונה לבין הליך שבו מתקבל היסק תקף (אנומאנה). בהתאמה, מניח בהרטרהרי כי בדומה לאופן שבו ידע מוטעה מניח את קיומו של ידע וודאי כקריטריון, כך גם תפיסתה של משמעות פיגורטיבית תלויה לוגית ובעיקר הכרתית בקיומה של משמעות מילולית. טענה זו , באופן מפתיע, אינה גוררת עימה עמדה פילוסופית ריאליסטית אלא מושג פרגמטיסטי של אמת המבוססת על פרשנות יחודית, מבחינה לשונית והכרתית, של המונח "נוהג מבוסס" (פרסידדהה).

 

התגלמותה של השפה האלוהית על פני הארץ בשירתו הגדולה של שריהרשה

בשירתו הגדולה – אולי המפוארת והידועה ביותר בשירת הסנסקריט ההודית – מפתיע שריהרשה את קוראיו כאשר אל תוך סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים בהודו הוא מכניס דמות חדשה: את אלת השפה. האלה, סרסווטי, גלגול מאוחר של האלה הוודית ואצ', הופכת בידיו של שריהרשה לדמות ראשית שמניעה ומסבירה לא רק את הסיפור המפורסם שהוא בוחר לספר, אלא אף את המטאפיזיקה של המציאות כולה. בהרצאה זו אבקש להציג את האופן שבו מופיעה אלת השפה בשירה זו, וכן מה היא מלמדת אותנו על העולם, על מקומו של האדם בתוכו, על חכמה אמיתית וכמובן, על אהבה בעולם שמהותו היא מילים.

 

אֵם הוודה: פרשנויות וודיות לגאייטרי-מנטרה

גאייטרי-מנטרה היא אולי המנטרה המוכרת ביותר מבין המנטרות של הריג-ודה. לאורך ההיסטוריה, היא זכתה לאינספור פרשנויות ושימושים במסורות ההינדואיות ומחוצה להן. ועם זאת, עד כה, לא נעשה כמעט שום ניסיון לבחון את התפתחותו ואופיו של השיח הפרשני המסורתי סביב המנטרה מנקודת מבט ביקורתית. בהרצאה המוצעת אבקש להציג את הפרשנויות המוקדמות ביותר של המנטרה בתוך המסורת הוודית כמשתלבות ומשקפות שיח רחב יותר אודות מעמדה של הוודה בשלבים המוקדמים של התפתחות המסורות הדתיות הסנסקריטיות.