Culture Heroes in Post-Modern Japan

Wednesday, 14:00-16:00, 503



גיבורי תרבות ביפן הפוסט-מודרנית



The heroic ethos of cultural heroes who retire from everyday life and choose to devote themselves to art, war or intellectual life, is embodied in a lifestyle that is recounted as a series of outstanding deeds, and in qualities of rigorous moral, courage, perseverance and self-sacrifice. Thus understood, it seems that the heroic life requires integration and coherence of purpose that have been lost in the postmodern era. The late capitalist consumer culture celebrates popular culture and everyday life and rejects grand-narratives as well as social and national myths which have served as uniting tales by generating a feeling of shared destinies. In other words, postmodern cultures produce less interest in structuring a coherent lifestyle than in playing with a range of styles and purposes. Intriguingly however, although the heroic life has been declared by some scholars as "dead", the heroic ethos and the critique of the heroic ethos are still very strong images and topics in popular culture. In this panel we would like to examine how blurring the boundaries between high and low cultures, an enhanced production of simulacra, a politic of nostalgia, an invention of tradition, and processes of commodification are all contributing to the production of "models of" and "parodies of" heroic life and cultural heroes. These contradicting discourses attest to the profound socio-cultural transformation processes which have been taking place in Japan since the last third of the 20th century, and to an on-going struggle over cultural meanings and the production of new cultural possibilities.


The visual culture heroes of 1980's Japan

In the 1980's, a new hybrid visual culture emerged in Japan characterized by aesthetics that combined traditional elements with global aesthetic trends, powered by the new possibilities raised via technology and media. This led to the emergence of new cultural heroes within Japanese visual culture. These new cultural heroes created an elite aesthetic milieu. It included architects (Ando Tadao, Isozaki Arata, Maki Fumihiko), fashion designers (Issey Miyake, Rei Kawakubo, Yohji Yamamoto) product designers (Umeda Masanori, Uchida Shigeru, Kuramata Shiro) and graphic designers (Saito Mokoto, Toda Seiju and Suzuki Hachiro). These cultural heroes were influential not only in Japan but also far beyond Japan's borders. The blurring boundaries between architects (high culture) and designers (low culture) and the rise of these cultural heroes related to the postmodern era, in which popular culture became a major power in the creation of contemporary culture. Popular culture gave rise to new cultural heroes such as movie stars, models, singers and designers instead of national heroes such as warriors or high culture heroes such as writers and poets. This new visual culture and its heroes were attractive to scholars around the globe, who presented them not only as visual culture heroes but as representatives of postmodern Japan.

The lecture will present the new aesthetic milieu, as well as the background and social structure that gave rise to this visual culture and its heroes. The lecture will also show how global and Oriental processes created the image of this elite milieu as a symbol of Japan.


The end of the age of heroes in Haruki Murakami's fictional world

The fictional world of Haruki Murakami is inhabited by anti-heroes. These anti heroes express in their pitiful characters the postmodern rejection of heroic values embodied in mythical heroes who change the world with an invention, a discovery or by nobly defeating evil through self-sacrifice, as well as the recognition that humanity in its most beautiful moments is depicted by people who are flawed and full of weaknesses. With these anti-heroes, Murakami expresses his critique of authority and power structures in Japan, and laments poetically the lack of space for social margins.

By focusing on one short story by Murakami, "Super-Frog Saves Tokyo", I will explore the artistic strategies deployed by the artist to ridicule the longing and dependence on mythical heroes, and particularly his use of reference, simulacrum and simulation. Moreover, I will discuss continuity and change from folklore to pop culture by positioning the central icon used by Murakami for parodizing the concept of heroes, "the frog", on a long historical continuum during which the frog has been used as an icon of parody in Japan. I will examine the ways in which Murakami's use of the frog reflects the cultural logic of our time, how does it differ from previous parodies and what can we learn from these differences.


The Ryoma myth: causes and influences of Sakamoto Ryoma's changing images on Japan's popular culture

In recent years, various representations of Sakamoto Ryoma's character enjoyed a surge in popularity. Far from being another restoration hero, Ryoma has become an all-encompassing cultural hero featured in TV dramas, fan magazines, novels and manga. The paper follows the trajectory through which Ryoma came to occupy such a strong hold in contemporary Japanese history and daily life. It illustrates how from a virtually forgotten samurai leader at the beginning of the century he came to be the most prominent historical figure embodying for many Japanese a relevant message. Specifically, the paper analyses three different aspects related to Roma's immense influence and attempts to provide a suitable explanation for them. First, the paper reviews popular fictional or semi-fictional Ryoma-related works and challenges their authenticity. Second, it suggests a short survey of the industry fueling Ryoma's popularity and the social phenomenon surrounding his memory. And lastly, it illustrates how various components from Ryoma's life story or personality are highlighted to make him accessible to wider audiences and consumers.



האתוס ההירואי של גיבורי תרבות הפורשים מחיי היומיום ובוחרים להקדיש את עצמם לאומנות, למלחמה או לחיים אינטלקטואליים, מגולם באורח חיים המסופר כרצף של מעשים יוצאי דופן, ובתכונות של מוסריות, אומץ, כוח סבל והקרבה עצמית. נראה כי החיים ההרואיים דורשים מידה של אינטגרציה ואחדות של מטרה שעברו מן העולם בעידן הפוסמודרני. תרבות הצריכה בעידן של הקפיטליזם המאוחר מעלה על נס את התרבות הפופולארית ואת חיי היומיום ומנפצת מטא-נרטיבים ומיתוסים חברתיים ולאומיים ששימשו כסיפורים מאגדים בתרבות על ידי ייצור של תחושת שותפות גורל. במילים אחרות, תרבויות פוסטמודרניות מייצרות פחות עניין בהבניה של סגנון חיים קוהרנטי מאשר במשחק עם מנעד של סגנונות ומטרות חיים מגוונים. אך באופן מעורר מחשבה, למרות שיש שהכריזו על "מותם של החיים ההרואיים", האתוס ההרואי או האתוס ההרואי כמושא לביקורת הם עדיין דימויים תרבותיים חזקים גם בתרבות הפופולארית. בפנל זה ברצוננו לבחון כיצד טשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה ונמוכה, ייצור מועצם של סימולקרה, פוליטיקה של נוסטלגיה, המצאה של מסורת ותהליכים של קומודיפיקציה (חיפצון) משמשים בתרבות הפוסטמודרנית היפנית לייצור "מודלים של", ו"פרודיות של" חיים הרואיים ושל גיבורי תרבות. השייחים התרבותיים הסותרים האלה מעידים על תהליך השינוי העמוק שעבר על יפן החל מהשליש האחרון של המאה ה-20 ועל תהליך מתמשך של מאבק על משמעויות תרבותיות וייצור אפשרויות תרבותיות חדשות.


גיבורי התרבות החזותית של שנות ה-80 ביפן

בשנות ה-80 התפתחה ביפן תרבות חזותית חדשה בעלת מראה אוונגרדי המצטטת, מחד גיסא, מתרבות יפן המסורתית, ומאידך גיסא, מן האמנות הפוסט-מודרנית הגלובלית ומשתמשת בטכנולוגיות חדשות. תרבות זו הכתירה גיבורי תרבות חדשים ובהם ארכיטקטים (כמו אנדו טדאו, איסוזאקי ארטה ופומיהיקו מאקי), מעצבי מוצר (כמו אומדה מאסנורי, אושידה שיגרו וקוראמטה שירו), מעצבי אופנה (כמו איסיי מיאקה, ריי קאווקובו ויוז'י יאמאמוטו) ומעצבים גראפיים (כמו סייטו מאקוטו, תודה סייז'ו והאצירו סוזוקי). גיבורי תרבות אלה יצרו מילייה אסתטי אליטיסטי שהוביל את התרבות החזותית היפנית בשנים אלה והשפעתו חרגה אף מעבר לגבולות יפן. טשטוש הגבולות בין ארכיטקטים (שנחשבו לתרבות גבוהה) למעצבי אופנה, מוצר וגראפיקה (שהשתייכו לתרבות נמוכה) והכתרתם כגיבורי תרבות קשורה קשר אמיץ לתקופה הפוסט-מודרנית שבה עלתה חשיבותה של התרבות הפופולארית. בתרבות זו הושתת מודל הגיבור על שחקני/ות קולנוע, דוגמנים/יות, זמרים/ות ומעצבים/ות, במקום גיבורים לאומיים כמו לוחמים או סופרים ומשוררים המשתייכים לכאורה לתרבות הגבוהה. התרבות החזותית החדשה וגיבוריה הציתו את דמיונם של חוקרים רבים בעולם שהציגו אותם לא רק כגיבורי תרבות חזותית אלא כמייצגים של תרבות יפן הפוסט-מודרנית. בהרצאה זו אציג את הרקע לעלייתם, את הרישות החברתי העומד בבסיס תרבות חזותית זו ואת מקומם ביצירת התרבות החזותית החדשה. במקביל אתאר כיצד הפך המילייה האסתטי בשנים אלו לסמל של תרבות יפן מחוצה לה.


סוף עידן הגיבורים בעולמו הספרותי של הארוקי מוראקמי

את עולמו הספרותי של הארוקי מוראקמי מאכלסים אנטי-גיבורים. אלה מבטאים בדמותם העלובה את הדחייה הפוסט מודרנית של ערכים הֵרואיים מודרניסטיים המגולמים בדמותם של גיבורים מיתיים המשנים את העולם בעזרת המצאה, גילוי או, בעזרת ניצחון אצילי על הרוע תוך הקרבה עצמית, וכן את ההכרה בכך שהאנושיות בשיא יופייה מגולמת דווקא בבני אדם מלאי פגמים וחולשות. בעזרת אנטי-גיבורים אלה, מבטא מוראקמי ביקורת על סמכות ועל מרכזי כוח ביפן, וקינה פואטית על כך שאין מקום לשוליים חברתיים ביפן.

תוך התמקדות בסיפור קצר אחד של מוראקמי, "צפרדע-קון מציל את טוקיו", אבקש לבחון אסטרטגיות יצירתיות שבהן משתמש הסופר על מנת להגחיך את הגעגוע והתלות בגיבורי תרבות מיתיים, ובמיוחד את השימוש הפרודי של הסופר בציטוט, סימולקרום וסימולציה. מעבר לכך, אדון בהמשכיות ושינוי ברצף שבין פולקלור ותרבות פופולרית על ידי העמדה של האייקון המרכזי שבו משתמש מוראקמי בסיפור זה כפרודיה של גיבור, "הצפרדע", על ציר של היסטוריה תרבותית ארוכה שבה הצפרדע משמשת כאייקון של פרודיה ביפן. ארצה לבחון באיזה מובן השימוש של מוראקמי בצפרדע משקף את ההיגיון התרבותי של העידן שבו אנחנו חיים לעומת פרודיות מוקדמות יותר, ומה ניתן ללמוד מכך.


המיתוס של ריומה: ייצוגים מתחלפים לדמותו של סאקאמוטו ריומה בתרבות הפופולארית היפנית

בשנים האחרונות זכה סאקאמוטו ריומה, אחד ממנהיגיה המרכזיים של הרסטורציה ביפן במאה התשע עשרה, לעלייה חדה בפופולאריות. ריומה הפך לכוכב תרבות רב פנים, ודמותו מופיעה השכם והערב בדרמות טלויזיוניות, סרטים, ספרות עיון, פרוזה וקומיקס. העבודה בוחנת את תופעת ההערצה לריומה ואת הדרך בה הפך מסמוראי עלום יחסית לגיבור ההיסטורי הפופולארי ביותר ביפן בעשור האחרון המייצג בשביל יפנים רבים בכל הגילאים מסר אקטואלי ורלוונטי. בכוונתי לנתח ולהסביר את ההערצה לריומה תוך התייחסות לשלושה היבטים מרכזיים: ראשית, אבחן את האותנטיות של יצירות בדיוניות או בדיוניות למחצה המשתמשות בדמותו של ריומה. שנית, אציע סקירה קצרה של התעשייה המניעה ומשמרת את זכרונו של ריומה ואת התופעה החברתית שצמחה מסביבה. ולבסוף, אתאר כיצד מרכיבים שונים בסיפורו ואישיותו של ריומה מודגשים כדי לעשותו נגיש לקהל צרכנים רחב.


נגיעות של מוות בפולחני הערצה יפניים לוינסנט ואן גוך: מקזואו סאטומי ועד שיקו מונאקטה, מאאומורי ועד אובר סור אואז

האם מתקיימת בוינסנט אן גוך תופעה של גלגול נשמות ביפן? האם יש לו חיים שלאחר המוות? ולשאלות אלה ואחרות אתייחס בהרצאתי המבוססת על מימצאים ממחקרי על תופעת ההערצה ביפן לאמן המערבי הפוסט-אימפרסיוניזטי וינסנט ואן גוך. מסתבר כי אחד מן המאפיינים הבולטים בפולחן ואן גוך היפני, הוא ההתכתבות עם המוות, ופולחנים מקומיים שהתפתחו בהשראת מותו של ואן גוך, או סביב מותם של אמנים יפניים שהעריצו את ואן גוך. למעלה ממאה שנים לאחר מותו. דמותו המיתולוגית של הסמוראי של הציור מונכחת במקומות הכי בלתי צפויים, וחורגת מעבר לספרת האמנות בארצה של אמטרסו. פעילויות ההנצחה לואן גוך ביפן מגלים מעברים מרתקים ויחסים תוססים בין עולמות החיים והמתים.

בדיון אגע בשאלות של הבניית זהות אישית ותרבותית של אמנים יפניים מובילים כתוצאה מהזדהות עמוקה עם האמן המערבי/הולנדי/צרפתי שהעריץ את יפן ואמניה והפך לגיבור תרבות במאה העשרים. חשיפת נארטיבים היפניים הקשורים למותו של ואן גוך, שצייר את דיוקנו כנזיר בודהיסטי, תגלה כיצד עוברים סמלים ודימויים ומתגלגלים בין תרבויות, בין יבשות, ובין זמנים. נראה כיצד ואן גוך ויצירותיו נכנסים לחייהם של יפניים שונים ומשפיעים על גורלם. בין האמנים היפניים שמתכתבים עם רוחו של ואן גוך ועם מותו נמנים: קאזואו סאטומי, נישיאמה נוריו, שיקו מונאקטה ואקירה קורוסאווה. בהרצאתי אגע בהתפתחותם של פולחני מוות שונים, או פולחני אבות קמאיים. סביב האמן שסגד לשמש, וראה ביפן מולדת אוטופית שבה האנשים חיים כמו פרחים. האמן שחלם בשלהי המאה התשע עשרה להגיע ל"ארץ הטהורה" הפך להיות במאה העשרים ביפן מושא הערצה ואהבה עזה כמוות. תופעת "ההתאהבות" היפנית במוות של ואן גוך תיבחן בין היתר גם לנוכח הגישה הרומנטית ביפן למסורות התאבדות (הארה-קירי,סאפוקו) בקרב סמוראים, התאבדויות אוהבים, והז'אנר הספרותי של שירי מוות.